וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר… וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.
יש בפסוק הזה שתי תנועות עדינות שמבקשות תשומת לב.
הראשונה היא צורת הדיבור: “ויגידו לו לאמר”.
חז״ל עומדים על ההבחנה בין אמירה להגדה, וכבר בפסוק
“כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגִּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”
הם מסבירים: אמירה – רכה, מותאמת, קשובה לשומע;
הגדה – ישירה, מפורטת, מחייבת.
וכאן הסדר הפוך: ויגידו: לא מטשטשים את התוכן, לא מרככים את הבשורה-
אבל עושים זאת לאמר: בעטיפה זהירה, בהכנה ללב שמתקשה להכיל.
כשמדברים אמת גדולה, לפעמים לא משנים את המסר, אלא את האופן.
והתנועה השנייה היא תגובת יעקב:
“ויפג ליבו כי לא האמין להם”.
רש״י מפרש: פג – כמו פג טעמו. הלב מאבד את יכולת הטעימה.
לא בהכרח כי הדברים אינם נכונים, אלא כי הם קשים לעיכול.
וכאן נכנסת שאלת ההקשבה.
לעיתים אנחנו לא מאמינים למה שנאמר לנו לא רק מסיבות שכליות,
אלא משום שהאמת מאיימת:
לפעמים כי היא כואבת מדי, מטלטלת מדי;
ולפעמים דווקא כי היא טובה מדי, גדולה מדי, ודורשת מאיתנו להסכים להיפתח אל אפשרות שלא העזנו להאמין בה.
זו אותה הטיה מוכרת של הקשבה סלקטיבית – לא רק כהטיה מחשבתית,
אלא כמנגנון הגנה עמוק: דרך לא לפגוש אמת שאנחנו עדיין לא מוכנים לשאת.
הפסוק הזה מזמין אותנו לשני רבדים של אחריות:
איך אנחנו מדברות אמת-בבהירות, אבל ברגישות.
ואיך אנחנו מקשיבות. ולשאול את עצמנו ביושר:
האם אני לא מאמינה כי זה לא נכון,
או כי זה קשה מדי לשמוע,
או כי זה טוב מדי מכדי להסכים להרגיש?