היא יושבת מולי, עם עיניים דומעות, ואומרת לי:
“איך אני אגיד לו את זה? אבל זה פוגע בו…השיתוף שלי עושה כבד בפגישה, ולא בא לי.
אני רוצה שיהיה קליל. אני רוצה כיף.”
אמונה הגיעה אליי כי היא לא מצליחה להבין אם הוא מתאים לה או לא.
היא לא יודעת אם להמשיך את הקשר או לעצור,
היא לא כל כך מתרגשת,
והיא לא כל כך קשורה.
וכשאני שומעת על קשר ש”לא קורה בו משהו”,
שהכול בסדר, אבל אין חיבור אמיתי –
אני מבינה שחסר בו קשר הלב.
שמדברים מהשכל, מהנימוס,
אבל לא באמת מביאים את עצמנו –
את הפחדים, הרצונות, האותנטיות.
אז אני אומרת לה:
“שתפי אותו. תגידי לו מה פגע בך, מה לא היה נעים, למה את זקוקה.”
והיא עונה לי:
“לא נעים לי… זה יפגע בו.
הוא עוד מעט יוצא למילואים…
מה הוא יעשה עם זה?
הוא לא יידע איך להתמודד.”
ופה אני עוצרת.
את לא אחראית על הגבר שלך.
ואחד הרצונות הכי גדולים שיש –
זה שיהיה לך גבר.
כדי שזה יקרה, את צריכה לסמוך עליו.
לשתף אותו, גם אם זה לא “כיף”, גם אם זה רגע לא נעים.
כי גבר אמיתי – הוא לא מתמוטט.
הוא ייפגע, אולי, אבל יתאושש.
הוא יגדל מזה.
כשאת דואגת לו – את נהיית האמא שלו.
ובין אמא לבן אין משיכה.
בין גבר לאישה – כן.
אז אם משהו לא קורה בקשר,
זה לא כי הוא לא מתאים.
זה כי מישהו לא במקומו.
כשהאישה חוזרת למקומה,
והגבר חוזר לשלו –
הקשר מתעורר לחיים.