בשבת לפני שבועיים התארחנו אצל חברים.
אורי מרים שיחקה עם הבת שלהם,
ואחרי שעה שלמה שהן יורדות ועולות במדרגות,
היא פתאום רצה במהירות ליהונתן ואמרה לו,
אבא, אבא,
הלב שלי בוהם, הלב שלי בוהם!!
יונתן אמר לה, את מתכוונת פועם?
אז היא אמרה לו, כן, הלב שלי פועם.
אבא, תרגיש.
היא תפסה לו את היד
והניחה על הלב שלה.
הוא אמר לה, וואו, ממש מרגישים אותו!
ואז היא רצה אליי והעיניים שלנו נוצצות, והיא אומרת לי, אימא,
תרגישי את הלב שלי פועם!!
הנחתי את היד והרגשתי… כאילו הוא רוצה לפרוץ מהגוף הקטן שלה.
היא כל כך התרגשה מלהרגיש את הלב.
אנחנו הולכות בעולם הזה כשיש המון דברים שאנחנו לא במודעות אליהם.
הדברים האלה שמתחת לפני השטח, מתחת לפני העור,
בתוך האדמה, לא חשופים לשמש.
אנחנו לא רואות את כל התהליכים וההיווצרות
של התאים
ואת איך הפרחים שהופכים לפירות.
ואנחנו רואים רק את השורה התחתונה,
את הסלפי, את הציון,
את הדבר הזה שאפשר לתת לו כותרת.
אבל החיים האלה הם הרבה הרבה הרבה יותר מזה.
והחיפוש הזה אחרי פנימיות
הוא משהו שאני מבקשת לחיות אותו לא רק
בלימוד כלשהו בזמן מסוים,
אלא לחיות מתוך מודעות לנסתר, שיש לי לב והלב שלי פועם.
הוא מבקש חיות,
הוא מבקש תקווה,
הוא מבקש אמון,
הוא מבקש אהבה,
הוא רוצה לחיות בחיבור שלם להוויה.
ואני לא רוצה לחיות מתוך איזשהי רוטינה כזו שחוזרת על עצמה.
ובשביל זה אנחנו מקבלות מין פתחים בזמן שמזכירים לנו שאנחנו רוצות
לחיות במלואנו.
חגים. שבתות. פתחים לאינסוף, שמקפלים בתוכם אפשרות לצאת מהלופ של העולם שלנו, עולם הצימצום, לעולמות חדשים ומחדשים.
כי החיים האלה
לוקחים אותנו… שואבים.
והסחות הדעת מטשטשות מה עיקר ומה טפל, ואפשר לחיות ככה חיים שלמים.
גם למרחב הזוגי יש לב,
מה שנוצר
מבין שנינו.
וגם על הלב הזה יש ערימות של אבק ומשימות ועשייה וריצות.
ולמרות שאנחנו פועלים מכוחו,
הרבה פעמים שוכחים את קיומו.
ויש בקשה מאוד עמוקה
להעיר ולעורר אהבה.
כי אהבה
היא לא מוצר עם 'פג תוקף' , עם תוקף מוגבל.
היא שייכת לאינסוף, למקום שיש בו התחדשות תמידית.
ואם אני יודעת איך לקשור את עצמי לשם,
אז אני מחיה אותה כל הזמן.
אז אין חסימה למעיין שנובע ומשקה את הגן.
אני לא מקלה ראש בכלל בחסימות האלה…
חסימות כבישים, פתחים, עורקים…
יש בהן כאב עצום, ופחד
שחייבים לעבור בהם בדרך אל.
בכניסה לגן עדן, יש את 'להט החרב המתהפכת', רחלי אומרת שזה הפצעי ילדות שלנו.
בשביל להגיע לנביעה חיה מתוך חיבור חי לאיש שלי, חייבת להסכים לחיבור חי עם עצמי.
וכן.. זה אומר הסכמה לעבור בפצעי ילדות, בכאב ובפחד.
להפוך פחד לאהבה.
התהליך הזה הוא מסע.. מסע חיים.
אבל כל צעד משנה, מקדם, מגדל.
ויש שמחה גדולה להגיע לעוד שנה
אחרי שנה של עבודה, עוד קצת מתקרבת.. להיות חברה של עצמי, חברה של יהונתן.
לעשות שלום בין החלקים בפנים ובחוץ
ולראות מתוך כנות חמלה את החסר והפצוע, ולסמן יעדים של התפתחות.
שמחה גדולה להיות יחד במסע הזה
האמת היא, שאי אפשר לבד.
מחזיקות! ביחד! אמונה, תפילה, תדר גבוה
א ה ב ה
תודה לכן ועליכן❤️
לכל השותפות האהובות, לצוות החוקרים שלנו מאחורי הקלעים ליאור ודורון, לשירה, לכל המנהלות והתומכות והלומדות בקבוצות, שמניחות את היקר להן, הלב, הזמן, החכמה והבינה, זוכות לבנות יחד בתים שמחים, מלאי שלום ושכינה.
שנה טובה ומתוקה עם יד על לב פועם,
חי ומרגיש, אוהב ומתחדש.