אין זמן טוב יותר עבורי לכתוב מאשר חודש שבט, חודש שבו אני מאמינה שנבשר בשורות טובות. יצא לי לחשוב למה דווקא בחודש הזה, מה יש לבשר כאן? ברור שברובד הפשטני כולנו מחפשות ומשתוקקות לבשורות טובות, ובפרט – לגאולה אישית וכוללת, בחסד וברחמים.
אבל הפעם, זה תפס אותי מכמה זוויות. חודש שבט הוא חלק מהחורף, תקופה של התכנסות, גשמים ומזג אוויר קר. בחורף, אנחנו נוטות להתכנס פנימה, כמו הגשמים – הדמעות הפיזיות ששופכות נשים רבות בתקופה הזו, מכל מיני סיבות.
אם נתרכז דווקא בנשים, אז אפשר לראות שהתקופה הזו מתמקדת בהתפתחות אישית, רגשית, פנימית וכוללת גם את הזוגיות שלנו. החיפוש הזה אחר התשובות, אחר הפנימיות שלנו, הוא בעצם מסע של צמיחה מחודשת. הוא גילוי של עומקים בתוכנו, שכמעט תמיד היו שם, אך היו מכוסים. ההתחדשות הזו והקילוף של השכבות הגלויה, מביאה איתה פרי מתוק, כמו דבש.
ארץ ישראל, כמו נשות העם היהודי, השתבחו בזכותנו. בזכות האומץ שלנו, בזכות הרצון שלנו להתפתח ולצמוח, הגאולה תגיע. זה אולי נשמע כמו טייטל גדול ומרשים, אבל זו לא סתם סיסמה – זה כוח עצום. הבחירה בשינוי ובתנועה החדשה הזו, בעידן שבו יותר ויותר זוגות מתגרשים, ובאתה בוחרת דווקא להירשם ולהתחדש – זה משהו שלא כולם בוחרים בו.
כנשים, אנחנו חוננו ביכולת עצומה – להיות מחוללות, להיות הכוח שמוביל שינוי, לא רק בחיים האישיים שלנו, אלא גם בחיים הכלליים של החברה. כמו שארץ ישראל מביאה פירות זבת חלב ודבש, כך גם אנחנו, הנשים, מייצגות את אותה תוצרת נפלאה וקדושה.
אולי לא סתם אנחנו מחוללות בט"ו באב, בכרמים של אדמת ארץ ישראל? לא פעם אני שומעת כמה קשה להיות "למעלה" בעץ הזה, איך להיות הצודקת או המובילה יכולה להרגיש ריחוק וכאב. אבל, למה אני תמיד צריכה להיות זו שעושה את הצעד הראשון? למה דווקא אני?
אם ארץ ישראל הייתה שואלת את עצמה איך זה שאותם פירות הכי משובחים צומחים רק אצלה, איך זה היה נשמע? היא לא הייתה שואלת – היא פשוט הייתה יודעת, כי היא נבחרה, ויש לה את הזכות הגדולה הזו.
איזו זכות זו!
כשנצליח להבין את הפיצ'ר הזה שיש רק לנו כנשים – שהיכולת שלנו להוליד, להחיות ולצמוח מחדש היא ייחודית – נבין גם את כוחנו. כשאישה מחוללת שינוי, יורדת מהעץ לקרקע, גם כשהיא רטובה, גם כשהיא קרה, היא מצמיחה שורשים עמוקים שיצמיחו פירות מתוקים. פירות חדשים שיביאו קשרים עמוקים ומדויקים יותר.
"בזכות נשים נגאלו ישראל ועתידים להגאל."