שאלתי את צ'ט ציפיטי מה עוזר לגרעין לצמוח כשהוא בשלב הריקבון באדמה. וזה מה שהוא ענה לי: "צמיחת הזרע אינה נובעת מריקבון. אלא מתהליך ביולוגי שבו הזרע " מתעורר" ומשתמש במשאבים פנימיים כדי לגדול.
אני קוראת שוב ושוב ונדהמת.
כל שנה בט"ו בשבט כשאנו מדברים על "כי האדם עץ השדה", מתגלים עוד מאפיינים בהם אנחנו דומים לעץ.
כאשר אנחנו מדברים על צמיחה והתחדשות, כדאי שנזכור שכדי להגיע לצמיחה יש שלבים מוקדמים שצריך לעבור דרכם ואזי אז נוכל לפרוח.
ישנו שלב התחלתי, פחות זוהר ומצטלם יפה. כנראה שגם לא תמצאו אותו בנאומים מעוררי השראה של האנשים שהצליחו..
זהו השלב בו הזרע כביכול נרקב באדמה. בלי טיפת אור. השמש לא מאירה לו. והמשאבים מתחילם להידלדל.
בחיים שלנו, אלו יכולים להיות רגעים מייאשים. רגעים של כאב או בדידות. רגעים של תסכול מהפער בין החלום המתוק למציאות.
וזה יכול לקרות גם כאשר על פניו הכל טוב. כי לכולנו יש פצעים עמוקים שנפתחים ומדממים שוב ושוב. וכאשר אנו פוגשים שוב את הכאב המטרגר, יש לנו הזדמנות לצמוח מחדש.
לאחרונה אני מגלה עד כמה שלב ה"ריקבון" הוא חשוב. זה שלב קשה להאמין שתצא מכאן צמיחה. לא תמיד קל או אפשרי לראות קדימה. הרבה פעמים זה השלב שבו אנחנו מתייאשות, שהכאב כל כך עמוק ומתיש ואנחנו לא יודעות שאנחנו ממש רגע לפני.
אבל כדי לעבור את השלב הזה, צריך להסכים לו. להסכים לריק, לפער. לא לנסות למלא את הבור בעוד מישהו או משהו. להסכים להרגיש אותו. במלא עוצמתו.
וזה דוקא השלב בו אנחנו צומחות מבפנים. ההסכמה לשלב המעבר גם כשהאופק לא נראה הוא שלב משמעותי ביותר. כי שם אנחנו מתחילות להשתמש במשאבים הפנימיים שלנו כדי לגדול.
שם אני מגלה את השווי האמיתי שלי. שם אני מגלה שהערך האמיתי שלי לעולם אינו משתנה.
בבסיסי אני ראויה, אהובה, טובה.
בלי תלות בעבר שלי, בלי תלות במה חושבים עלי.
זה מה שאני מגלה בעומק ליבי.
כי ההסכמה לריק היא לא ריקבון. "דוקא מה שנראה כהתפרקות של הזרע באדמה הוא למעשה ניצול והתרוקנות של חומרי המזון שבו לטובת הנבט המתפתח"
טו בשבט שמח
חיה אביטל -מלווה נשים לצמיחה והתפתחות
לתיאום שלחו הודעת וואצפ: 0546267330