והנה לכן דבר מה שאנחנו אוהבות לשכוח – סוכות זה חג של השנה שעברה.
רטרו של החיים.
הנה:
וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:
בצאת השנה – עושים סוכות.
איך קיבלנו את סדר החגים הנוכחי? זה הגיוני.
בעיקר תזונתית:)
**
שיווקית, ראש השנה חייב להיות בתחילת החודש.
ויש עוד משהו – לפני שאני יוצאת ממקום אחד טוב (יותר או פחות) ומוכר,
אני צריכה לדעת לאן אני הולכת.
אנחנו יודעות שהשנה מתחילה גם בפסח.
וכשאנחנו מסתכלות על אמותינו ואבותינו שעשו את היציאה המופלאה הזו.
הם עשו ראש השנה לפני.
הם ידעו לאן הם רוצים ללכת – לקרבן פסח, לארץ ישראל לבית מקדש.
משם הכוח להשאיר את הקישואים מאחור.
**
רק תבטיחי משהו אחד, אל תחשבי שהיציאה היא טבעית לנו.
לכולנו זה פלא איך היו כאלו שנשארו במצרים.
באמת לא השארת אף הרגל מהשנה שעברה?
לא לקחת איתך איזה פסל שיקשר אותך לעבר, לא להיות תלושה לגמרי?
היציאה כואבת, היא תלישה.
יש בה דם, חצות לילה וקריעת ים סוף.
**
כשהכוחות שלנו מתכוננים לקרב, יש שלב אחד אחרון לפני: שטח כינוס.
זה המקום הכי ארעי שיכול להיות, בדרך כלל מדובר בשדה ריק וצחיח הכי קרוב לגבול.
ועם כל הארעיות, שם הרגש מתפוצץ, אדרנלין בשמים, התרגשות שיא,
שירים וריקודים, תפילה, ארוחה חמה.
הכוחות מתחברים, כל אחד מכיר את מי שיכנס איתו.
**
שטח הכינוס שלנו הוא בין היציאה ממצרים לכניסה לארץ.
נקודת האמצע, אמצע החודש.
השיא והמעבר בין הגבולות.
יש בסוכה מימד של ישיבה על החומה, כשמצדה האחד המוכר והרגיל, ומעבר לה הרפתקה מסעירה
זה הזמן לקחת נשימה עמוקה, להעיף מבט אחרון אל השדות שזרעת בעמל.
כמו להעביר מגדל קוביות בידיים ממקום למקום.
הטבע הוא למהר לפני שהכל יתמוטט – אבל החכמה היא לעצור ולייצב.
לנשום ולהתקדם לאט.
להיות נוכחת ברגע הזה, במעבר בין השלבים, להחזיק גמישות.
**
להחזיק עונתיות
תקופות, טבע, שינויים.
סוכות באביב זו לא חכמה גדולה. הכי קל.
מי לא תקפוץ מהחומה, כשמאחוריה זלעפות ומלפניה כחול ירוק פורח?
אנחנו כבר בוגרות ויודעות שהאביב זו לא התחלה, הגשם צריך להשקות.
והנה השלב שלפני הגשם שמחכה להתפרץ (הלוואי!) ולהמשיך את הלופ האינסופי הזה של התחלה וסוף והתחלה.
איסוף הטוב.
**
בימים הנוראים אנחנו די עסוקות בלהתחרט על מה שרע,
ולקבל לעתיד לעשות טוב.
יש משהו מפייס באמא סוכה, בחיבוק שאומר:
היה גם הרבה טוב, תסתכלי.
נקודת האמצע הזו היא לא פשרנית – אפילו הלבנה במילואה!
בחג האסיף את פוגשת את הטבע כמו שהוא, הסביבה שיצרת בעולמך.
מה השגת, מה בנית, מי האנשים שמקיפים אותך?
כל אחד שיושב איתך בסוכה הוא נשמה שבחרה לצאת ולהכנס איתך.
לספור את הכל מחדש.
כמו ילדה ששופכת את האוסף שלה על המיטה, נזכרת מחדש במעשיות.
**
אז אולי בראש השנה הייתי מעט שקועה בשנה שעברה, בפנקסנות.
חשבתי שאני מתחילה, אבל אני עדיין במצרים.
ודווקא סוכות הוא המעניק פרספקטיבה על מה שיבוא.
לקיים ״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך״
העיניים המתבוננות אל דלת הבית מבחוץ,
מייחלות שבשנה הזו
רק טוב ידפוק בה.