"אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי – שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא־טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה." –
12 שנה של נישואין 11 מתוכן ישנה. אישי, דודי, אהובי דופק, שוב ושוב קורא לי להתעורר ואני עד שהתעוררתי, דודי חמק ונפשי יצאה מחפשת אחריו. אנחנו נמצאים בפתחו של יום הכיפורים ומהדהד לי סיפורו של יונה. יונה הוא איש של דין וצדק. הוא איננו מוכן ללכת להוכיח את אנשי ננווה. הוא חושב שלא מגיע להם לשוב בתשובה. צריך ללכת איתם בדין. הקב"ה מטלטל אותו בסערה מעיר אותו משנתו- "בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים", אבל הוא בשלו, נזרק למצולות ורק מהתחתית, ממעי הדגה מתעורר ונפלט אל החוף. אך עדיין לא מבין עד הסוף את מידת הרחמים עד שהוא חווה אותה על בשרו בסיפור הקיקיון.
שנים הייתי הצודקת, הלכתי במידת הדין, לחמתי, נשברתי. הקב"ה קרא לי להכניס את מידת הרחמים בטלטלות ובסערות, אבל לא הבנתי. התעוררתי רק אחרי שירדתי לשאול תחתיות ושם בחרתי במידת הרחמים,בחרתי לעורר אהבה.
אמא,קומי! בוקר,אמא!!! הקול של הבן הקטן שלי, קרע מעליי את קורי השינה,תוך שניות התעוררתי בבהלה. מעירה את האיש, קום! לא התעוררנו, אין זמן,הילדים יאחרו למסגרות… לחץ,לרוץ,לרוץ,מהר,להספיק. תיאור של עוד בוקר טיפוסי,עוד יום עם הלשון בחוץ. מרדף בלתי פוסק. אחרי מי? אחרי מה?
11 שנה של זוגיות בהשרדות. אמא שמערערת על הבחירה שלי בבן הזוג אחרי האירוסין. "הוא כזה חסר ביטחון.. את בטוחה? אפשר לבטל." פערים תרבותיים בין המשפחות,מתח לכל אורך תקופת האירוסין. שנתיים ראשונות מטלטלות: לימודים אינטנסיביים של האיש שלחוץ וכמעט לא נמצא בבית, פגיעה מינית במשפחה שלו ,אח שפגע באחות, ואני בתווך,בין האיש למשפחה שלי, בין החלקים השבורים שבמשפחה שלו. הרבה מתח,כאב,אשמה,שבירה של תום הילדות ותסכול. תחושה של תלישות,עלה נידף בלי שורשים.
וילדים אין,שלוש שנים.
שרדתי.
טיפול זוגי,חשיפה ראשונה לתקשורת נכונה והריון ראשון. תאומים,פגייה בשבוע 28,שחרור,שגרה נעימה.
הריון שני,קורונה,שוב פגייה בשבוע 34,אפילפסיה של הינקות. הוא עובד חיוני,אני "בחופשת לידה", לבד עם הילדים,עם הפירכוסים.
הריון שלישי, פגייה שלישית בשבוע 29 בתקופת החגים,קשוחה,כמעט מוות, שוב אפילפסיה. מעקב נוירולוגי, איבחון עם שיתוק מוחין ולקות ראיה. אין רגע פנאי, מטלות, מטלות, משימות, מעקבים רפואיים, טיפולים. אחלה שותפים, אבל הלב? הלב נדחק אל מתחת להררי אתגרי החיים,מצולק,מכוסה בטפסי התחייבות,תורים,בדיקות,
תפקיד,אחריות. הרבה ביקורת שלי עליו,האשמה, שיח רעיל,ניתוק ריגשי. לא נושמת,חיה -מתה. עוברת שנה,אני חוזרת לעבודה, מכניסים את הקטן למעון שיקומי,נכנסים לשגרה,קצת יציבות,תקווה,נשימה, ואז השבעה באוקטובר. מוות בכל פינה. נטולת כוח,שבורה, אבל לראשונה מרגישה נורמלית. כולם שבורים, נאנחים, כואבים, אבל סוף סוף אני לא לבד. בכל לוויה הדמעות ירדו כמים וניקו את הלב, והבטחתי לעצמי לחיות, לחיות, לחיות על אפם ועל חמתם. להלחם על הילד שלי שישתקם,להלחם לחיות טוב בעבור כל נשמה שאיבדתי,שאיבדנו. והלכתי לטפל בעצמי,התברר שסחבתי דיכאון אחרי לידה מאז הקורונה,למדתי לחזור לעצמי,לדאוג לעצמי תחילה. פתאום לא רציתי יותר להמשיך ככה בזוגיות,מגיע לי משהו אחר,וחברה אהובה שלי סיפרה לי על מעוררות.
מעוררות בשבילי הוא סיפור של תשובה. זה לא רק לעורר אהבה לבן הזוג,זה קודם כל לעורר אהבה לעצמי,לדאוג לעצמי תחילה,להפסיק לחיות בתודעת קרבן,לקחת אחריות,להכיר בחטא ולמשוך שפע ואורות לכל רבדי החיים. זה תהליך עומק עם חבורה שמלווה אותי בנפילות,בעליות ושוב בנפילות. זאת דרך חיים, תדר, עבודה שבלב, תיקון המידות, נשיאת הפכים. זה לחזור לקצב שלי,להאט, להפסיק לרוץ, לבחור מתוך מודעות לתורת המחירים, לחזור לרצון, להגדיל עין טובה, להתרחב,לבחור בפרשנות מיטיבה, לשנות את נקודת המבט על הסיפור שלנו,להשקיע. לבחור במילים טובות,בפרגון,ליצור דו שיח אמיתי,כנה, שנותן מקום לפגיעות,שעובר בכל הרמות,שנוגע בכאבי עומק ומזמן גדילה וצמיחה.
אסיים בסיפור שמשקף עד כמה התכנית שינתה לי את החיים:
יום שישי,שבת של ראש חודש אדר, נוסעים להורים שלי. יום הפוך לגמרי,לא מצליחים להתארגן כמו שצריך, הזמן חומק לי בין האצבעות. יוצאים מאוחר,שעה לפני שבת. ההורים גרים ביישוב סמוך במרחק של חצי שעה נסיעה. בטוחה שנספיק,יש זמן. נוסעים בקצב טוב, מתקדמים לצומת המרומזר ומקבל את פנינו פקק. עומדים,חושבים שיש אור אדום,אבל הזמן חולף. חצי שעה,לא זזים. יש עוד עשרים דקות עד שבת,הלחץ עולה,נושמת פנימה,אומרת לאיש שיעשה פרסה,נחזור לבית,אין ברירה,לא רוצים לחלל שבת. מתקשרת להודיע שלא נגיע. נכנסים לבית חמש דקות לפני הדלקת נרות. לוקחת עופות מהמקפיא, תפוחי אדמה וביצים בקליפתם שוטפת דוחפת לסיר, ממלאה במים שמה על הפלטה, האיש מארגן נרות. מוציאה בטטה חתוכה קפואה שהייתה שם כחלק מקיצורי הדרך לזמני לחץ שלמדתי להכניס לחיים שלי מתוך התדר של עשי לעצמך תחילה. שמתי בתבנית,שמן זית,מלח ולפלטה. במקרר היה חומוס עם בשר שנשאר מהעוגן הזוגי,זמן לעצמנו בשישי,הוצאנו פיתות מהמקפיא,האיש הביא מיץ ענבים מהשכנים. פרסנו מפה,הבן שלי צורח בהיסטריה ברקע,איזה מן שבת תהיה לנו,ואני נושמת עמוק שומעת את רחלי אומרת שאפשר לעשות שבת עם חומוס וטונה משימורים.
מדליקה נרות,מרגיעה את הבן שלי,מסבירה לו שמה שחשוב בשבת הוא המנוחה והיחד. הם הולכים להתפלל. אני חתכתי סלט גדול,הוצאתי טונה וערבבתי. ערכתי שולחן וישבתי בנחת עם הבת והבן הקטן,קראנו סיפור ונשמתי נחת. הסתיימה התפילה וישבנו לסעודה. מנה ראשונה סלט עם טונה, מנה שניה בטטה מהפלטה וחומוס עם בשר ופיתות. דבר תורה,שירי שבת,נחת משפחתית,משחק עד מאוחר עם הילדים. בבוקר עוף,ביצים ותפוחי אדמה שהתבשלו כל הלילה על הפלטה וסלט ירקות. הרבה יחד משפחתי ושמחה. בכל הזמן הזה שיננתי לעצמי,תורת המחירים, שינוי פרשנות,ראש חודש אדר, מרבין בשמחה. מאושרת בבחירה שלי. מודה לרחלי בראש ומכוונת שכל האנרגיה המופלאה הזאת תעזור לה ללדת. היא סיפרה בקבוצה ביום שישי שהיא הרבה זמן עם צירים וביקשה שנתפלל עליה. גם אדם יקר שעובד איתי ותרם כליה לא מזמן התמוטט בשישי והיה מונשם ומורדם. כיוונתי שהבחירה שלי לא להתעצבן תהיה לזכותו. במוצ"ש נודע שרחלי ילדה בת,והוא התעורר וכבר לא נשקפת סכנה לחייו. ממש הרגשתי מה זה לבחור לעורר אהבה,לבחור להרבות בשמחה. מדמיינת מה היה קורה רק שנה אחת אחורה , ומבינה אף פעם לא מאוחר,תמיד אפשר לחזור,לשוב בתשובה. "היום אם בקולו תשמעו", ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום". אנחנו מתקרבים לשנה ה-13 שלנו יחד,מתפללת להמשיך בתדר של י"ג מידות של רחמים, של אהבה. קוראת לך להצטרף אליי, אף פעם לא מאוחר להתעורר,לא משנה כמה נמוך נפלת.
גמר חתימה טובה! תודה על השפע🩵