בס"ד
בילדותי, הייתי מדי פעם הולכת לחברה שהבית שלה היה מצוחצח. מה מצוחצח? מוזיאון!
בית מהמם, עשוי עד הקצה, ונקי נקי נקי.
באתי אליה כדי לשחק יחד, ואם אני זוכרת נכון אכן היו שם אחלה משחקים!
אבל מה שזכור לי במיוחד, זו דווקא הפעם שהגענו מבית הספר, מזגנו לנו פטל קר, ו… נשפך לי פטל על השיש והרצפה!
בא נאמר שהמהירות בה היא ואחיה קפצו להביא סמרטוט לנקות את האסון, הייתה מהירה יותר מצפירת הרכב הראשון אחרי שרמזור מתחלף לירוק😊
ואני? דפיקות לב. זוכרת בגוף את הלחץ שהיה לי מזה שלכלכתי בבית כזה מצוחצח.
ההורים שלה אגב, זכורים לי כאנשים מקסימים, ואני אפילו לא זוכרת אותם בסיטואציה, אבל לפחות בחוויה הפנימית שלי, הרגשתי כאילו זה עניין של זמן עד שאני מוצאת את עצמי תלויה על איזה עץ😊
מה לסיפור הזה ולימים הבאים עלינו לטובה?
אני חושבת שלרוב האנשים המילה "סליחה" עושה כיווץ בלב. בין אם הם אלו שצריכים להתנצל ולפייס (כי האגו מה יהא עליו? למי כיף להודות שטעה?!),
ובין אם הם צריכים לקבל סליחה של מישהו יפה יפה, ולהתעלות על משהו שפגע בהם…
עם הסליחות התעורר בי רצון להעמיק במושג הזה ולמקם אותו קצת אחרת בתוכי.
מה קורה במרחב שיש בו סליחה נגישה? שיודעים בו לסלוח ולבקש סליחה כשצריך?
במרחב כזה נוצר "מרחב טעות" (מעוררות, שם שם).
מרחב שבו מותר לטעות, הוא מרחב שבו אפשר וכדאי לזוז.
החוויה הגופנית שחוויתי באותו בית מהמם ומצוחצח, היא כזו בה אני מנסה לצמצם את הגוף שיהיה כמה שיותר קטן, מסודר ולא מזיק.
זו גם החוויה שקורית לנו בנפש במרחבים קפדניים בהם אסור לטעות, כאלה ש"לא, אל תטעו ואל תבקשו סליחה!".
הנפש מצטמצמת, האישיות מנסה לתפוס כמה שפחות מקום, כדי לא להזיק, להפיל, לשבור.
וממילא אנחנו הולכים ומצטמצמים, ולא מביאים את עצמנו באופן מלא, משוחרר ואותנטי לתוך הקשר.
יש קשרים בהם זה לא נעים, אבל גם לא נורא (מול הבוס הביקורתי והקפדן למשל),
אבל יש קשרים, למשל הזוגי והמשפחתי, בהם זה כבר ממש כואב.
אנחנו רוצים קשר חי ובועט – לא חלילה כזה בו יש הפקרות רגשית בשם האותנטיות,
אלא כזה בו אפשר להביא את עצמנו מלאים, על היתרונות והחסרונות, "ליפול-לקום, ישר-עקום" (עקיבא).
ולגדול, ולזוז, לטעות, לתקן ולזוז עוד, וחוזר חלילה.
מה עוזר לי להרחיב מרחב טעות?
- להזכיר לעצמי שגם אני ממש לא מושלמת וטועה מלא (surprise!)
- לשאול את עצמי – כשאני טועה, איזה נוכחות הייתי רוצה לידי מהאנשים הקרובים לי? של דין ו"עיניים עלי", של צקצוקים וביקורת, או שהייתי שמחה לחבר טוב שרואה את הטוב שבי, שמציע עזרה בסיטואציה, שזוכר שהרגע הזה הוא רק נפילה ריגעית ולא חזות כל האישיות שלי?
יופי, אז זה גם מה שאני רוצה להעניק לאיש שלי (ובכלל סביבי)! להזכיר לי ולו שמותר לנו לטעות ולתקן, שהקשר שלנו הוא בסיס מספיק רחב כדי לעמוד בטעויות, רגעים של נפילה או פגיעות.
לזכור, שדווקא כשמנצלים את הרגע של הפגיעה, לבקשת סליחה אמיתית, בה אני באמת מעוניינת לדעת מה פגע באחר, מה היה הרצון שלו שבו פגמתי או לא שמתי לב,
או לחילופין באמת רוצה להכיר לו את עצמי כשנפגעתי. אז אז, "זדונות נעשות לזכויות", והרגע הכואב שהיה ביננו, משמש לקרבה חדשה, שלא היינו בה קודם, והסליחה היא כבר לא רק "כיבוי שריפות".
שנזכה למצוא מקומות למחילה אמיתית, שלא בורחת מלהרגיש אלא מולידה קירבה חדשה!
שנה טובה ומתוקה!