לקראת חודש שבט מדברים הרבה על צמיחה, אבל אני גיליתי שצמיחה היא לא אירועים חד-פעמיים של גדלות, אלא עניין של תנאים.
המסע שלי התחיל בזה
שאיבדתי אותי.
טוטל לוסט
זה קרה נורא מהר: חתונה, הריון, מעבר לעיר אחרת, פרידה מההורים מקום חדש ושונה מהמוכר.
התחתנתי ועכשיו איך מחזיקים הכל? מחקתי את עצמי מבלי לדעת, עושה ביטורים במקום ויתורים(משפט גאוני ששמעתי מרחלי) עד שהגעתי לחרדות ועוד תופעות לוואי שלא הכרתי בימי(אני? חרדות? איפה הבחורה האמיצה שהכרתי??) מזלי שזכיתי בחצי מיוחד.
מצאתי את עצמי במנטליות שונה, מבחורה שרוב החיים שלה הם חוץ, תנועה וחברה. מאחת שלא נמצאת בבית. למישהי שסגורה בין ארבעה קירות עם תינוקת קטנה. אני זוכרת את עצמי מחכה לשעה שש בערב, רק כדי שבעלי יחזור לבית, לראות פנים של מבוגר ולדבר עם מישהו. עכשיו כשאני כותבת זה נראה לי מוזר איך לא ראיתי ?!אבל בהסתכלות לאחור ההתחלה הייתה מהירה אבל הדעיכה איטית.
חוויתי המון שינויים בזמן קצר. בתוך הלבד הזה, משהו בי כבה. הפכתי להיות מנותקת, ובעיקר – מתגעגעת כל כך אלי.
הגעגוע הזה הכה בי חזק כשפגשתי אנשים מהעבר. בהריון של השניה שלי הלכתי לחתונה מישהו שהדריך איתי ואמר לי "וואוו מה קרה לך? אני זוכר אותך אחת שהחיוך לא יורד לה מהפנים", זה היה לי כל כך חזק לשמוע אותו וזה מה ששלח אותי למסע של חיפוש וטיפול. היום אחרי אני מבינה שהייתי צריכה לאבד אותי כדי למצוא אותי מחדש. שלקדוש ברוך הוא יש תוכניות משלו … וואי וואי אם רק הייתי יודעת … מתוך הגעגוע והשפל התחלתי להרים ראש ולצמוח.
זה היה קשה. ממש נלחמתי להחזיק, עברתי דרך המון פחדים. לאט לאט התחלתי להוקיר ולהכיר מחדש את האיכויות שלי .. אלו שלשמחתי תמיד היו שם.
היום אני יודעת שאף אחד לא יכול לקחת ממני אותי וגם כשאני רואה את המבט מבחוץ ומתערערת תמיד יש לי אותי להזכיר לי את טובה את שווה גם כשקשה.
בדרך ניסיתי הדרכות הורים, CBT ותוכניות דיגיטליות, וגיליתי תבנית מתסכלת: כל עוד הייתי בתוך הקורס, עם "החזקה" חיצונית, זה עבד. ברגע שהקורס נגמר – ההשפעה נמוגה, והשגרה הסיזיפית ניצחה אותי שוב.
אני בידיעה שהיה חסר לי "הדבק". הכרתי את מעוררות כבר במחזור הראשון, אבל נכנסתי רק בשני. אני יודעת שזה לא היה מקרי – הייתי צריכה לעבור את הדרך שלי ולהיות מוכנה לקבל . הבנתי שהפתרון הוא לא רק "טיפול" חד-פעמי או "שיטה", אלא היכולת להחזיק את התדר בתוך החיים עצמם.
כדי להחזיק את הגובה הזה, הבנתי שאני זקוקה לשני תנאים הכרחיים
הראשון הוא זמן לעצמי. זה נשמע פשוט, אבל עבורי זו הייתה מהפכה ושבירת תפיסות ייסוד. לא גדלתי בסביבה של נשים שמעניקות לעצמן . הן השקיעו את כל כולן למשפחה.
הבנתי שכדי להתחבר אלי, אני חייבת מרחב שהוא רק שלי, נקי מכל הכובעים "אמא של", "אישתו של" / "הבת של". הייתי צריכה ללמוד ולהפנים שאני ראויה לעצור, לשים את עצמי במרכז – ולא כדי לברוח, אלא כדי להצליח "לתת עבודה" אמיתית בזוגיות ובהורות.
כשאני מעניקה לעצמי את המרחב הזה, משהו בי נפתח. הראייה שלי משתנה מ"מיקרו" של קושי טכני ל"מאקרו" של חיים. ואז יש מקום לחמלה לגדול ובתוך המרחב לפגוש שוב את עצמי. שמחתי כל כך לראות שהכל עוד שם – הנערה הזאת לא אבדה. הייתי זקוקה לשקט כדי להיזכר. רק הידיעה הזו שאני ראויה למקום שלי, היא זו שאיפשרה לי את הצמיחה האמיתית. עדיין במסע שם אבל הדברים כבר הרבה יותר בהירים.
השני הוא השבט. השיעור הכי גדול שלי היה לדעת שאני לא מצליחה, ולא צריכה, להחזיק את זה לבד.
יש כוח עצום בשבט נשי שמחזיק יחד את אותו תדר עם אותן מטרות.
השבט הוא לא האישור החיצוני שלי, אלא הכוח שמנרמל את הקושי, הידיעה שיש עוד נשים מופלאות שיש להן מטרה דומה לשלי ששמות בראש הכתר את היהלום הכי חזק שיש. בשכל ברור שהכי נכון לשים את הביחד בפרונט אבל בלב לא טבעי לי לשים את האחדות שלנו בטופ.
כשאת רואה עוד נשים שעוברות את אותו הדבר, העבודה הופכת ממקום בודד ונבדל – למקום מאוחד ומחזק. במקום להיבהל ממריבה אני מבינה שיש לה פוטנציאל להצמיח אותנו-וזה שווה לי עולם.
אז איבדתי אותי ומצאתי
אני עדיין מוצאת
ועדיין לא בשיא הפריחה
אבל האדמה רוויה
וגם אם עוד לא ראיתי את הפירות
בשיא פריחתם
אני יודעת שהעבודה נעשתה
והם שם
אני מסתכלת בעין טובה עלי עוד לפני שהגעתי לשיאי
יודעת שהאמונה מחזיקה לי מקום ששמור לי והוא עוד יגיע.
אני מצרפת ברכה שקיבלתי ונגעה לי בלב והתיישבה לי בול עם מה שכתבתי
"הַזְּמַן לִהְיוֹת גֶּזַע, הַזְּמַן לִהְיוֹת פְּרִי
בְּטוּבִ בשְׁבָט הַזֶּה, אֲנִי מְאַחֶלֶת לָךְ לִזְכֹּר שֶׁאַתְּ גַּם הַנּוֹטַעַת, גַּם הַצּוֹמַחַת וְגַם הַנּוֹתֶנֶת.
אַל תִּהְיִי רַק הָעֵץ הַנָּדִיב שֶׁנּוֹתֵן עַד כְּלּוֹת, תִּהְיִי גַּם הָעֵץ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַעֲמִיק שֹׁרֶשׁ בָּאֲדָמָה, לִשְׁתּוֹת מַיִם חַיִּים וּלְמַלֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּחִיּוּת.
שֶׁתֵּדְעִי לָתֵת מִתּוֹךְ הַשֶּׁפַע שֶׁבָּךְ, וְלֹא מִתּוֹךְ הַחֶסֶר. שֶׁתִּזְכְּרִי שֶׁגַּם בְּעוֹנָה שֶׁנִּרְאֵית עֵירֻמָּה וּקְפוּאָה, בִּפְנִים, בְּתוֹךְ הַגֶּזַע, הַשָּׂרָף כְּבָר עוֹלֶה – וְהַלִּבְלוּב הַבָּא הוּא רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן.
תִּנְטְעִי בָּךְ אֱמוּנָה, תַּשְׁקִי בָּךְ חֶמְלָה, וּתְנִי לָעוֹלָם לֵהָנוֹת מִצִּלֵּךְ – אֲבָל הַשְּׁאִירִי תָּמִיד אֶת הַגֶּזַע שֶׁלָּךְ אֵיתָן וְזָקוּף.
ט"וּ בִּשְׁבָט שָׂמֵחַ וְצּוֹמֵחַ!"