השנה בסוכה שלי אירחתי גם אורחים שמלכתחילה לא היו רצויים. מכירות את זה שכל הלו״ז כבר סגור ותפור ומה עושים בכל יום, ומי מגיע מתי, ופתאום טלפון מאח או גיסה או חברים של הילדים שדורשים להתגמש ולשנות את הלו״ז?
אז תכננתי. להיות שמחה, להיות בעין טובה, להודות על מה שיש, להיות בחמלה כלפי עצמי, באמון, בכבוד, באמפתיה.
הסוכה היא החתונה שלנו עם בורא עולם, שבעת הימים שישנים בה נמשלים לשבוע הראשון של הזוג הטרי, הנרגש, שחוגג בכל ערב את השבע ברכות, ישן ביחד, מתאחד אחרי תקופה אינטנסיבית של הכנות
לחתונה והחתונה עצמה.
ובאמת זה החג שאני הכי אוהבת
ומחכה לו. האוויר הנעים שמתחלף
פתאום, הנחת שיש בחול המועד, וכמעט שום הגבלה ותנאים מיוחדים כדי לקיים את החג. רק לשמוח. לאכול, לרקוד, לשיר, ולהיפגש.
והשנה, השנה לא היה לי ככ קל פשוט לשמוח. היו בלתמים, והזמן שתכננתי לעצמי לא קרה, ובפנים, בפנים הייתי פשוט לא רגועה.
ובמקום התכנון המקורי של להזמין אורחים, לפגוש חברה, התעסקתי בעיקר במה קורה לי בבפנים הזה. ממה אני ככ מופעלת ולמה דופק לי הלב ואני ככ בלחץ.
ומצאתי שם את האושפיזין הפרטיים שלי. שאולי לא היו מקושטים בזהב אדום וכסף כמו יוסף אהרון ומשה על דפנות הסוכה, אבל לימדו אותי כמה וכמה שיעורים.
הראשון שהגיע היה רגש הקנאה-
מציף, חזק, מטלטל, משכיח ממני את כל הטוב שיש לי ומפנה אצבע זוהרת לעבר מי שהכל אצלו נוצץ ומבטיח.
כבר אמרו לפניי- הבל הפייס ושקר הסטורי, אבל לא הצלחתי לזכור ולהאמין לזה. הרגשתי איך לזאת הכל הולך בקלות, ואיך הסוכה שלה מרווחת, ואיך הבית שלהם תמיד מתוקתק, ואיך השכנים שלנו מגובשים ונהנים, והזוגיות שלהם כזו מיוחדת והם מתאימים אחד לשני כל כך.
קינאתי בדברים קטנים וגדולים, התבוססתי בקורבנות ובביקורת עצמית, כעסתי שזה לא הוגן שלה יש ולי אין, ובאמת, בכיתי בלי סוף.
כשהסכמתי לנסות לתת מקום לרגש הזה ולתת לו לשטוף אותי מבפנים, הבנתי מה הקנאה הזו באה ללמד אותי.
שמעתי את הרעיון הזה הרבה, אבל לא השכלתי לחבר בין השכל לרגש, והפעם הבנתי למה.
תמיד פחדתי מהקנאה הזו, כעסתי על עצמי שאני מקנאת, כעסתי שאני כועסת, חסמתי את הרגש שרצה להתנדף ממני ודחסתי אותו פנימה שלא ישמיע קול ולא ׳יראו לי׳. ניסיתי להתנגד ולהילחם כדי שלא תעלה קנאת אדם עליי, אבל היא מצאה לה סדקים להיכנס ובאה לי במחשבות ככל שניסיתי לגרש אותה.
והיא באה לספר לי מה שלא שמתי לב על עצמי-
אני מבקשת מהחיים האלו, כל כך
הרבה. ומאמינה שגם לי יגיע כל הטוב הזה.
הקנאה היא המצפן האישי שלי, שמצביע ומתכוונן לפי הכיוון שאליו אני רוצה להגיע.
אני לא רוצה שלהם לא יהיה את מה שיש להם, אני פשוט רוצה להתקדם בזה בעצמי.
אני רוצה להתקדם בזוגיות שלי בנושא הזה, ואני מגלה שאני רוצה מאוד מאוד את הסדר והניקיון ושזה עושה לי נעים כשאני מתארחת בבית כזה. ואולי אני לא שם כרגע, אבל המנוע הזה הפנימי, דואג לצפצף כשהגלאי מתקרב אליו.
והגוף הזה שיש לה, אני לא רוצה אותו. אני רוצה ביטחון עצמי כזה, ואהבה לגוף, וחיבור כמו ש(נראה לפחות) שיש לה.
התחלתי לקלף מתחת כל קנאה ׳חיצונית׳ שכביכול מתלבשת על משהו גשמי, וגיליתי מתחת ככ הרבה רצונות עמוקים שלי, תשוקה, ואהבה לעולם הזה שמציע את כל הטוב שעוד אין לי, ומבקש שאאמין בו ושאבקש מריבונו של עולם, משפיע ישועות וזורע צדקות, שיתן לי ויפתח לי מאוצרות שמיים.
האופסשפיזין השני היה הכעס-
כעס על איך שבעלי מגיב לתקלה רצינית שקרתה, כעס על ההורים שלי על התנהלות מסוימת או כעס על הקהילה שלא הזמינו אותנו לאף ארוחה.
למדתי למבחן בלימודים לא מזמן על תפקיד הרגשות, והכי חזק נצרב לי הכעס, שתפקידו להחזיר את השליטה אלינו.
אנחנו כועסים כי אנחנו חושבים שמישהו גנב לנו את השליטה על החיים שלנו. החליט בשבילנו, לא עשה משהו שרצינו, המציאות לא מתרחשת כמו שדמיינו.. סליחה?! לא קיבלתי את מה שהזמנתי, תחזירו את זה בבקשה לחנות!
על פני השטח אנחנו רגילים שהכעס מעורר אותנו לעבודה החוצה. לתקן עוול מסוים, למחות על משהו שקרה, לגייס לפעולה מה שצריך כדי שזה לא יקרה שוב.
אבל מה העבודה הפנימית?
לעניות דעתי, הכעס מאותת לי שהסרתי אחריות מהאושר שלי, ותליתי אותו במישהו אחר. ציפיתי שההתנהלות של מי שמולי תהיה כמו שאני חושבת, וכשזה לא קרה אני מרגישה שגזלו לי את מה שמגיע לי. שגרמו לי להרגיש ככה ולא מגיע לי.
ואז העבודה שלי היא לחזור לציר הפנימי, לאחריות הרגשית, ולבדוק האם אני תלויה עד כדי כך במישהו או משהו חיצוני שכשתנאי שהצבתי לא מתקיים, אין לי אפשרות לשמוח.
כשבחנתי את הדברים שהכעיסו אותי, ראיתי שאכן כולם מופנים כלפי דברים שלא בשליטה שלי. והבנתי שאני צריכה למצוא שם נקודות בחירה קטנטנות, שיחזירו לי את התחושה שהאושר בידיים שלי. שהשמחה שלי, והאמון, והכבוד, נובעים מבפנים, ולא זקוקים לאישור של התנהגות כזו או אחרת של בעלי, או התנהלות של אמא שלי.
הכעס זקוק שניתן לו לעבור בנו, בדרך החוצה לניקוז האנרגיות הרעילות שיש בנו, חשוב להוציא אותו בריצה, כתיבה, דיבור בקול לעצמי ולא להשאיר בפנים.
אבל הרושם שהוא מעורר בנו, האכפתיות שהוא מגלה לנו על עצמנו, ומה אנחנו עושים עם הדבר הזה שחשוב לנו שישתנה, אך לא תלוי בנו, הוא המתנה האמיתית.
היו עוד אורחים ורגשות שונים, אבל אני עוד מעמיקה וחוקרת את המתנות שלהם, אעדכן בהמשך(:
לא סתם קראתי לטור אופסשפיזין. בשיטת הטיפול גוף נפש של עוצמת הרכות, המילה אופס באנגלית מבטאת ראשי תיבות של- Out Of Pattern- שינויים שמופיעים לראשונה בגוף מחוץ לדפוס הרגיל, ומעידים על שינוי שקרה. הסימן יכול להיות פיזי, רגשי, או מנטלי, כמו תחושה שמעולם לא הרגשת, או משהו שלא היית מסוגלת לעשות עד כה ועכשיו השתחרר. האנרגיה שתקועה בגוף מטראומות שונות משוחררת ממנו על ידי ׳הפעמות׳- מעין נענועים קטנים, ומאפשרת ריפוי והדהוד חדש במערכת.
וחשבתי לי שגם הרגשות האלו שהגיעו לי, ובכלל כל דבר שקורה לא כמו בתכנון שלנו ואנחנו בטוחות שזה אופס אחד גדול- מעניין להסתכל עליו מהזווית הזו, של משהו חדש, מחוץ לתבניות, שמעיד על יכולת שלי לגדול קומה, להביא עוד חלקים שלי למרחב, להרגיש איתי בנוח.
ואולי אם לא נסתכל על הרגעים האלו שמתפלק לנו גם מה שלא תכננו ומצטלם יפה כרגע מביך, מבאס- אופס שכזה, נוכל להביא ריפוי אמיתי לתוכנו. סוכת שלום אמיתית 🙏
חג שמח ♥️