"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"- סגרתי את הספר בעדינות,לחשתי לו ליל מנוחה,כיסתי בשמיכה ונשקתי על מצחו. יצאתי מן החדר בצעדים שקטים. עוד יום עבר. התיישבתי מותשת על הספה ונכנסתי לקבוצה של מעוררות.
"בא לי לשתף שהתכנית עושה לי טוב,אבל מצד שני מרגישה שאני מסתובבת עם מראה על כל מה שאני לא. וההבנה פשוט מכאיבה ומתישה. איך לא נופלים לביקורת עצמית ולייאוש? "בכנות מכביד עליי שהאחריות לשנות היא עליי","נראלי מאתגר מאוד לצאת מעצמי לגמרי", "מיואשת,איך נכנסנו שוב ללופ של ריחוק?".
גל של שיתופים כואבים. כולם מחזיקים איזו פנטזיה שלא קיימת שיש פתרון קסם מהיר שיוביל אותנו ל – "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". אבל החיים,מה לעשות, הם גלים,עליות ומורדות,גאות ושפל,זריחה ושקיעה,צמיחה ונבילה.
ט"ו בשבט הוא בדיוק החג שמלמד אותנו את החכמה הזאת. איזה מוזר זה שחוגגים חגיגה של פירות וצמיחה דווקא באמצע החורף כשהכל חשוך וקודר? מדוע דווקא התאריך הזה נבחר לציין את ראש השנה לאילנות? לא יותר הגיוני לחגוג עם התוצר באסיף?
הגמרא מסבירה שב-ט"ו בשבט ירדו רוב גשמי שנה, ורש"י מסביר שזהו זמן החנטה של הפרי. כלומר, החגיגה היא חגיגה של תהליך הצמיחה לא של התוצאה,של הפירות. ט"ו בשבט מבקש מאיתנו להאט ולהבין שכל תהליך של צמיחה מתחיל מריקבון של הזרע באדמה,רק מתוך החושך יכולה להגיעה הצמיחה. כך מראה לנו כל הטבע.
נכון, את מרגישה מיואשת,רואה את כל החסרונות, את הריקבון, תוהה איך חזרת שוב ללופ הזה מול האיש. זיכרי: אלה החיים: הזרע אינו נכשל כשהוא נרקב, זאת כוונת מכוון,כך יוצאים ממנו כוחות החיים הטמונים בו. אל תלחמי בקושי,בכאב,תני לו מקום,רק כך תוכלי למצוא בך כוחות להמשיך לצעוד,להמשיך להתקדם.
הרב יוני לביא מסביר, שחגיגת התהליך בט"ו בשבט כל כך חשובה ומשמעותית דווקא כאנשים שחיים בעולם המודרני שבו הרבה דברים מושגים בקלות, במהירות ובאופן מיידי. הטבע מלמד אותנו להאט, להתקדם שלב שלב וללמוד סבלנות. כך גם בזוגיות. נשמי עמוק פנימה, קבלי את כל החלקים, גם הכואבים והכניסי הרבה עין טובה וסבלנות לתהליך, מתוך הבנה שאלה החיים. חגגי את התהליך,את ההצלחות. תמיד יהיו עליות וירידות.
ואולי אחרי ההבנה הזאת אפשר לקרוא את המשפט: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" קצת אחרת. אולי אין כאן הבטחה לסוף טוב, אלא הנחיה לעבודה יום-יומית: עד עצם: לחזור פנימה, אל העצם,אל המהות, אל הכוח האלוקי שאינו תלוי בדבר. איך? על ידי התמקדות ביום הזה: להסכים להיות כאן ועכשיו, בתוך הגאות או בתוך השפל. כי כשאנחנו מפסיקות לחכות שהתהליך ייגמר ומתחילות לחגוג את 'זמן החנטה' שלו – אנחנו כבר שם. באושר ובעושר, נוגעות בנצח.