בטוחה שנתקלתם ברשת בשיר הויראלי הזה, של עשרות אנשים שרים בנחלאות בדבקות מטורפת שקשה בהתחלה להבין מה הם אומרים, את המילים האלו המדהימות שנשמעות קצת קלישאה אבל הם אמת ענקית.
אם אני כאן- ואני עולם שלם- אז הכל כאן. נוכחות עמוקה של כל כולי, זה פשוט הכל.
חכמים אומרים שכל מה שקיים בעולם קיים בתוכנו.
ארבע דרגות של חיוּת והתקשרות שיש בעולם- דומם, צומח, חי, ומדבר- משתקפות גם במערכות היחסים שלנו.
דומם- שותקים, קפואים. נמצאים באותו בית אבל רחוקים שנות אור.
הכל קורה מתחת לפני הקרקע.
צומח – יש כבר תנועה, אבל היא שקטה. התקרבות, ניצנים קטנים של קשר שמשהו בו זז, אך עדיין תלותי ותלוי באור כדי לצמוח.
אם רק היית… הייתי פורחת.
חי – יש כבר חיות, יש כבר קול, אבל כמו בטבע- יש שרשרת מזון, ויש מי שלמעלה ומי שלמטה.
מאבקי כוח מי יהיה האלפא ומי יפסיד.
זה כבר שלב גבוה יותר של חיים אבל עוד לא שלם.
מדבר – יש מילים ברורות, יש תקשורת. יש אחריות ורגשות ומחשבות על המחשבות.
אנחנו מספיק בוגרים כדי לדבר את מה שדמם, צמח, וחי בנו.
מה שיפה
שזה לא שלבים בהתפתחות כמו במודלים של פרויד ואריקסון. זה פשוט אפיון של עונות.
בכל מערכת יחסים נעבור בין העונות כולם, עד שיושלם מחזור שלם. לפעמים אפילו כמה פעמים ביום. באותה נשימה.
לי אישית הדימוי הזה העיף את המוח.
ממש התבאסתי שלא הכרתי את ההקבלה היפה הזו עד לא מזמן.
אבל כשאני חושבת על זה שוב, זה בדיוק העונות האלו שאנחנו עוברות בקבוצות. בין אם הגעת בתקופה שכל המנועים בהדממה. ובין אם הגעת מדברת רצח- אולי ברמה של הטרדה מילית כבר- יש לך אדמה פוריה ומלא ידיים טובות, שמה שבטוח- יגרמו לך לזוז.